<h1>רבינו ירוחם נכ"ז ח"א</h1>
<h2>דף עג:</h2>
חיה שהיא האשה שילדה מותר' לנעול סנדל ביום הכפורים פשוט במשנה וכתב בשאלתות דרב אחאי חיה אסורה להתענות עד שלשים יום ונחלקו עליו כל הפוסקים כי בודאי מתענה כי לא התירו לה אלא לנעול סנדל ולענין אכילה היא כעוברה וכחולה וכתב הרמב"ם דכל שלשה ימים אינה מתענה משלשה ועד שבעה אם אמרה צריכה אני מאכילין אותה ואחר שבעה ימים הרי היא ככל הנשים כי דינה לענין תענית כדינה לענין שבת. עוברות ומניקו' מתענות ומשלימות ביום הכפורים פשוט בפסחים. אשה מעוברת אסור[ה] להתענות זולתי בתשעה באב וביום הכפורים משום צער הולד כך כתבו הגאונים. עוברה שהריחה ביום הכפורים אומרים לה בלחש שהוא יום הכפורים אם נתישבה דעתה מוטב ואם לאו תוחבי' לה בתוך פיה כוש ברוטב ר"ל מקל מלוחלח ברוטב ואם לא נתישבה דעתה בזה מביאין לה מן הרוטב עצמו ואם לא תתישב דעתה ברוטב מביאין לה מן הבשר עצמו עד שתתישב דעתה כך פשוט ביומא. והוא הדין בשאר ימות השנה אם הריחה דבר אסו' שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש. ועוד פשוט בכרתות כשמאכילין אותה הרבה מאכילין אותה פחות מכשיעור כדי שלא יצטרף כזית בכדי אכילת פרס וכן כתב בעל הלכות גדולות ועוד כתב שאם לא תתישב בכך צריך להאכילה כשיעור יחד. ועוד כתב אשה עוברה דידעינן דאי לא אכלה מיעקרא ולדה אף על גב דספקא בן קיימא הוא וספק נפל שפיר דאמי למיתן לה והר"י בן גיאת כתב דלאו בידיעה דילן תליא מילתא אלא בידיעה דידה ובדעתה תליא מילתא ובודאי חששא דמיתה היא שכל המפלת בחזקת סכנה היא וכן פרש"י דאם אינה אוכלת שניהם מסוכני' וכתב הרמב"ן אפילו לא אמרה צריכה אני כל שראו אותה מתאוה לאותו ריח ופניה מוריקות מאכילין אותה שחוששין לעקור הולד ע"כ ונראה כי היא סברת בה"ג שתלה הדבר בדידן.
